לוי מקבץ את אלמז עם דור תש"ח ומפנה אליו ביקורת דומה. אבל אני חושבת שהוא טועה והתרגום של אלמז בשנת 1955 כבר מיישם בפועל את מה שזך מטיף לו במאמר על אלתרמן מ- 1959.
וכך אלמז המסכן נדפק פעמיים. פעם אחת בזמנו כשהוא היה חדשני מדי לקהל הישראל, ופעם שניה במחקר כשמשייכים אותו לקבוצה השמרנית.

עד כאן חפירת ה #אסקפיזם להיום.

ובכל זאת אפשר קצת להגן על התרגום, ולא רק כל הכבוד שסיימת בזמן. נתחיל בפער בין הביקורות של התקופה לבין הטענה של לוי. גמזו (שכבר הזכרתי) משבח את השפה הדיבורית של המחזה שלעיתים ממריאה לגבהים ליריים. היו עוד ביקורות בסגנון. כלומר שבזמנו המשלב כן היה קרוב לזה של בקט והאפקט של התרגום היה דומה לזה של המקור.
אז מה הבעיה של לוי? לדעתי הביקורת שלו מגיעה מתוך הביקורת של דור המדינה על הדורות הקודמים. הדוגמא המפורסמת היא ההתקפה של נתן זך על שירת אלתרמן שלטענתו כתובה בשפה מלאכותית ומליצית מדי.

#אסקפיזם
>>

שמעון לוי, שתרגם את כל מחזות בקט לעברית גם ביקר את המשלב הלשוני שלו שלדבריו היה גבוה ומלאכותי, בניגוד לשפה המדוברת בואך נמוכה של בקט, כמו גם את פרשנות היתר. בקריאה בעיניים עכשוויות השפה אכן לא מאוד טבעית וחלק מהבחירות תמוהות.
ניקח כדוגמא את כותרת המחזה, En attendant Godot בצרפתית, שמשמעותו המילולית בזמן שמחכים לגודו. אלמז מתרגם את הכותרת כאנו מחכים למראל. הזמן הדקדוקי הצרפתי משוטח להווה, שזה סביר (הכותרת המקובלת היא מחכים לגודו) אבל מראל די פלצני והרמז לאלוהים קצת עבה מדי.

#אסקפיזם
>>

למרבה הצער העונה השניה של תיאטרון זירה לא היתה כל כך מוצלחת, והוא נסגר. אלמז עצמו לא הצליח להשתלב בממסד האמנותי בישראל. בין השורות אפשר להבין שהיותו מזרחי היה בין המכשולים. הוא עזב את הארץ והפך לדמות מוערכת בתיאטרון הניסיוני באנגליה.
עד כאן נסיבות התרגום אבל האם התרגום טוב? כן ולא. נתחיל בלא - זה תרגום תיאטרלי ולא ספרותי. העדיפות היתה שיהיה מוכן בזמן כדי שהשחקנים יוכלו ללמוד את השורות והחיפזון ניכר. יש בו אי דיוקים, טעויות של ממש, ולפעמים הוא מפספס את הניואנסים של בקט.

#אסקפיזם
>>

תיאטרון זירה, שהקים אלמז, החל לפעול כבר ב- 1949 אבל בצורה לא מסודרת, הפקה פה הפקה שם. בשנת 1955 הוא סוף סוף הצליח להקים תיאטרון רפרטוארי עם הפקות עונתיות. ובמה נפתח את העונה הראשונה של תיאטרון האוונגארד בישראל שבה עדיין שולט טעם שמרני ומחויב פוליטית? כמובן עם ההצגה הבועטת מפריז - מחכים לגודו.
וזה הצליח לו! המבקרים אהבו או שנאו, הקהל הגיע והתיאטרון סיים בהצלחה את עונתו הראשונה.
ומי שיבח את ההפקה ובמיוחד את התרגום? חיים גמזו! כן כן, ההוא מהפועל לגמוז.

#אסקפיזם
>>

באותה תקופה בישראל הזרם הספרותי עובר גם הוא שינוי, ממחזות ציוניים מגויסים ליצירות שמביעות אכזבה מהפער בין האידיאלים שהביאו להקמת המדינה ובין איך שהיא במציאות. שמעון לוי מתאר את השינוי כמעבר מ"אנחנו" במרכז ל"אני" במרכז.
בין היוצרים הצעירים שמנסים ליצור בישראל אמנות עדכנית וחדשנית היה אחד, מיכאל אלמז, שלמד קולנוע בניו יורק וניסה להביא למדינה הצעירה תיאטרון אוונגארד כמו שהכיר בארצות הברית.

#אסקפיזם
>>

בחירת הטקסט לתרגום הראשון של בקט לעברית לא מפתיעה, זהו מחכים לגודו. המחזה עלה בפעם הראשונה בפריז בינואר 1953. המבקרים הראשונים היללו וקהל התחיל להגיע, רק כדי להתאכזב שהמחזה נטול עלילה, הדמויות לא מעוררות הזדהות וגודו בכלל לא מופיע! מהומה קצת מפוברקת במהלך ההצגה הבטיחה את הפיכתה לשיחת העיר.
שמעה של ההצגה הגיע לישראל לא הרבה אחר כך. אמנם אנחנו נוטים לחשוב על ישראל הצעירה כמקום קרתני אבל היו ישראלים שגרו או ביקרו בפריז וכתבו על ההצגה כמייצגת את החידושים של התיאטרון המודרני הניסיוני.

#אסקפיזם
>>

עדיין קשה לי להתרכז ואני צריכה קצת לשקוע בעניינים אחרים אז קבלו גם שרשור על התרגום הראשון של בקט לעברית. כמו אתמול, אצרף את התגית #אסקפיזם כדי שאפשר יהיה להשתיק ושאר הפוסטים בשרשור יהיו אנליסטד כדי לא להציף.
השרשור מבוסס על מחקר שלי שהתפרסם כאן: https://link.springer.com/chapter/10.1007/978-3-030-71730-8_9
(כן, אני עושה לעצמי אאוטינג, זה לא שקשה למצוא אותי גם ככה).

שרשור ה #אסקפיזם של @exmaahal הוא השרשור שאתן חייבות'ים לעצמכן בין כל החדשות.

תהנו!

https://tooot.im/@exmaahal/110769941382842575

כמו רובינזון קרוזו הוא לומד בעצמו איך לעשות מלאכות שונות, להבין את החי והצומח שסביבו, וכמו קרוזו הוא גם תוהה על המשמעות הרוחנית של העולם והכל עם פרטים ריאליסטים שמנסים לשכנע את הקורא שאדם כזה אכן אפשרי. מה שכן, הוא לא משעבד אף אחד. זה כנראה מגיע עם האופי הלאומי הבריטי.
אבל מאיפה שדפו יכיר את הסיפור? זה בערבית מהמאה ה- 12, מה הקשר. התשובה כמובן היא תרגום. הרומן של אבן טופייל תורגם לאנגלית במחצית השניה של המאה ה- 17 ועוד פעם בשנת 1708, עשור לפני רובינזון קרוזו.
עד פה תרומתי לפיד #אסקפיזם

ובכן, גם פה יש לנו השפעה ערבית. במאה ה- 12 פילוסוף ששמו המקוצר הוא אבן טופייל ניסה להוכיח את קיום האל באמצעות התבוננות וקישורים לוגים בלבד, ללא הסתמכות על כתבי הקודש.
לשם כך הוא החליט לכתוב סיפור על ילד שגדל לגמרי לבד ללא שום השפעה סביבתית. איפה אפשרי דבר כזה? על אי בודד כמובן. הרומן נקרא חי בן מקיץ בעברית (במקור: חי אבן יקט'אן) ומתאר את חיי הנפש של ילד שגדל לבד. עכשיו תגידו בסדר, זה חיבור פילוסופי, דפו יוצר רומן ריאליסטי, שמנסה לתאר עלילה אפשרית וסבירה. ובכן, כך גם חי בן מקיץ.

#אסקפיזם
>>

הנה התיאור של חשיבות הרומן מאתר הספריה הבריטית:
It told of an ordinary individual, even if his ordeals were extraordinary. It placed great emphasis on his inner life, [...] in the very manner of its narration, it asked the reader to believe in its ‘probability’. [...] it involved the narrator’s unwavering commitment to minute, objective description and circumstantial detail.
https://www.bl.uk/restoration-18th-century-literature/articles/the-rise-of-the-novel
מקובל לראות בקרוזו האינדיבידואליסט רב-התושיה את התגשמות האופי הבריטי הנחוש.

#אסקפיזם
>>

אז הבנו את ההשפעה של הספרות הערבית על הרומן הריאליסטי שמנסה לשקף את החברה בת זמנו. נמשיך אל הרומן הפסיכולוגי שמנסה לחקור את האישיות וההתפתחות של דמות מעניינת.
הרומן שנחשב למייסד של צורת הכתיבה הזו הוא רובינזון קרוזו של דניאל דפו מ-1719. אמנם היו רומנים שתיארו דמויות בדיוניות, אבל ההתמקדות של דפו באופי של קרוזו, ובדרך שבה הוא חוקר את עצמו כדי להתגבר על הקשיים הפסיכולוגיים שכרוכים בחיים מבודדים על אי הם חידוש משמעותי שנותן עומק לז'אנר שהיה מאוד פופוליסטי.

#אסקפיזם
>>

התשובה היא מאותו מקום שכל התרבות הגיע אל אירופה באותה תקופה - מהעולם המוסלמי. ספציפית, סיפורי אלף לילה ולילה שאסופות שלהם הופיעו בתרגום ללטינית כבר במאה ה- 12, מאת החוקר היהודי פטרוס אלפונסי. יש גם תרגומים לספרדית מהתקופה הזו. אסופות הסיפורים הפכו פופולריות וזכו לחיקויים מקומיים כמו של בוקצ'יו וצ'וסר.
אמנם אלף ולילה מאגד אוסף סיפורים שלאו דווקא קשורים ביניהם, אבל העלילות של המלח סינבד הן דגם לסדרת הרפתקאות עם המשכיות של אותה הדמות, כמו למשל דון קיחוטה.

#אסקפיזם
>>

שתי הדוגמאות המפורסמות מהמאה ה- 14 הן דקמרון של בוקצ'יו בה קבוצת אצילים בורחת אל אחוזה כפרית בזמן מגיפה ומספרים סיפורים כדי להעביר את הזמן, וסיפורי קנטרברי של צ'וסר בהם קבוצת צליינים מספרים אחד לשניה סיפורים בדרך אל, ובכן, קתדרלת קנטרברי.
סרבנטס לקח את המבנה של אוסף סיפורים על החברה בת הזמן ומגוון דמויות, ושזר אותו לכלל עלילה ארוכה בכיכוב דמות ראשית.
אבל מאיפה הגיע הפורמט של סיפור מסגרת שמייצר סדרת סיפורים שונים אל בוקאצ'יו וצ'וסר?

#אסקפיזם
>>

דון קיחוטה נחשב לרומן הראשון שהנגיד את העולם הפנטסטי של הרומנסה הימיביינמית עם המציאות של ספרד במאה ה- 16 דרך סדרת הרפתקאות שהגיבור עובר בדרך להגשים את מטרתו. מאפיינים שחשוב לציין להמשך: ריאליזם, אפיזודיות (כל הרפתקה עומדת בפני עצמה), סיפור מסע, ושיקוף של החברה בת הזמן דרך מפגש עם נציגי מקצועות/ רבדים חברתיים.
מאיפה סרבנטס הביא את כל הטוב הזה? ובכן, היו לו מודלים בדמות אסופות הסיפורים של הרנסנס

#אסקפיזם
>>

מה זה רומן? אין הגדרה אחידה במחקר וממילא תוצרים תרבותיים נוטים להיות נזילים אבל לצורך העניין רומן הוא יצירה בדיונית, עלילתית, ארוכה בפרוזה.
התפיסה המקובלת היא שהרומן התפתח במערב החל מהמאה ה- 16 בשל צירוף גורמים וביניהם המצאת הדפוס שהקלה על הדפסה והפצה של טקסטים ארוכים, עליה בשיעורי האוריינות, והאווירה התרבותית של תחילת עידן הנאורות (מאה 17) יצרה עניין ביצירות ספרותיות שיהיו נגישות לקהל יחסית רחב ממעמד הביניים, וישקפו את העולם והערכים שלו.
#אסקפיזם
>>

ובכן, לפחות נוכל להעמיד פנים של דמוקרטיה ולקבל את הכרעת הרוב - להלן שרשור על השפעת הספרות הערבית על התפתחות הרומן במערב.
אני אצרף את התגית #אסקפיזם כדי שאפשר יהיה להשתיק ושאר הפוסטים בשרשור יהיו אנליסטד כדי לא להציף.

נתחיל בדיסקליימר: אני מתעניינת במאה ה- 18 אבל זה לא תחום המומחיות שלי. מה שאכתוב מתבסס על מגוון מקורות שקראתי במשך השנים ויותר ספציפית מושפע מהספר The Vital Roots of European Enlightenment: Ibn Tufayl's Influence on Modern Western Thought מאת סמר עטר:
https://books.google.cz/books?id=14tvBYfERhQC
>>

החדשות מדכאות ומפחידות. אני לא יכולה לעזור הרבה בשינוי המציאות אבל יכולה להציע קצת #אסקפיזם אם יש לזה דרישה כרגע. אם אתם רוצות שרשור אקדמי שלא קשור לשום אירוע עכשווי, תבחרו מה שמתחשק

הלכתי לשמוע קונצרט באופרה של #ציריך
#אסקפיזם #הנדל