#כתיבה - קבר

רמי טעה בדרך ממצודת ביריה, פנה בטעות לכיוון עמוקה, וכבר עמד לעשות יו טרן, אבל בדיוק מיכי שאלה אותו אם הוא טעה בדרך ולא היה בכבוד שלו להגיד שכן, אז הוא חיפש מהר עם העיניים את השלט הראשון.
"מה פתאום, פה זה הקבר של יהונתן בן עוזיאל, רציתי לבקר, שמעתי ש… אה… שווה." רמי פנה לכיוון הקבר בזריזות, לפני שיעלו עוד שאלות.
הקול של שירי עלה מהמושב האחורי, "כתוב שהוא היה תלמידו של הלל הזקן. כשהוא למד, ציפורים שהיו עפות מעליו היו נשרפות ומתות." >>
https://krem.tooot.im/sipuran/qbr

אני חושב שאפשר להוציא עדכון רישמי עכשיו:

המשך לסיפור "השליטים של ארטמיס" יופיע ב"היה יהיה" בעריכתו של @ehmaimon כמובן.
מצורף טיזר למעונינותים 🙂

#שנתון #כתיבה

@minhar

כתבתי על קרל וברתה לא מזמן 🙂
https://mishory.blogspot.com/2023/06/blog-post.html

#כתיבה #סיפורון

בעקבות קריאת רגישות שבוצעה על סיפור שכתבתי הכולל מערכת יחסים להט"בית, ריכזתי רשימת תשובות *שגויות* לשאלה "האם תהיה מעוניין בקריאת רגישות?":

"קריאת רגישות? לא שמעתי על זה מעולם ולכן זה לא קיים."

"קריאת רגישות? הרסתן את הרומנטיקה."

"קריאת רגישות? לא צריך, כמה מחבריי הטובים ביותר הם להט"בים."

#כתיבה

#כתיבה - שיר

הוא הרגיש צורך לשיר, כמו ענן ציוצי ציפורים שעלה בחזה שלו, כאילו היה בקבוק קולה שנוער עד להתפקע, כל תנועת ראש עלולה הייתה לשחרר ממנו געייה עליזה של אושר שתתגבר לקרשנדו של צווחות גיל. הוא השאיר את ראשו יציב וקפוא, זה לא הזמן ולא המקום, הזכיר לעצמו, עוד אפילו לא קברו את סבתא עליזה.

תוך כדי החופשה ב #פריז, אני נאבק בלילות בהשלמות ושיכתובים לסיפור חדש. 1500 המילים האחרונות בטקסט עושות לי את המוות 😩
זה יהיה המשך לסיפור "השליטים של ארטמיס" שפורסם ב"היה יהיה" מהדורת 2019 והיה מועמד לפרס גפן.
שם קישור למי שרצה להיזכר 🙂
#כתיבה
https://www.sf-f.org.il/archives/3054

#כתיבה - הדפסה
הוא בחן חולצה אחרי חולצה, במה שנראה כמו תהליך סיזיפי מתמשך. מדי פעם נעצר על אחת, בחן אותה רגע ארוך, ואז, תמיד, השיב אותה למתלה. כמה חולצות יכולות להיות בחנות? היא ניסתה להרגיע את עצמה, בסוף זה יגמר, רק תחזיקי מעמד. כשראתה אותו חוזר למתלה קודם ובוחן אותו מחדש, היא נשברה.
"זה רק חולצה, תבחר אחת!"

להמשך:
https://krem.tooot.im/sipuran/hdpsh

(אני לא בטוח שאני אוהב את הפורמט הזה, מוזמנים לחוות דעה)

#כתיבה - התרגשות

“איזו התרגשות!” היא קיפצה כמו ילדה קטנה, ואז ניערה את הזרועות, מצליחה להראות לפתע צעירה וחיננית למרות הקמטים והעור המדולדל, המנוקד. הועדה בטוח תבחר בה, היא חייבת. אבל עדיף שתהייה ככה, לחוצה, חיונית.
“יש לך את הכל?” אני שואל בפעם השלישית, ובפעם השלישית היא הוציאה את הקלסר, אבחנה רפואית, טרמינלית, שלושה חודשים; דוח פסיכולוגי, סתגלנית, יציבה; תוצאות מבחנים, אחוזון 92. אני מהנהן, הם יקחו אותה, היא מושלמת. >>

#כתיבה - חוברת

הוראת התרגיל בחוברת החשבון של הילדה הייתה "הוסף סוגריים כדי שהשוויון יהיה נכון" ותחתיו היו שורות ארוכות של מספרים, חיבור, חיסור, כפל וחילוק ביניהם. הוא גרד בראשו. הוא למד מתמטיקה בדידה, חשבון אינפיניטיסימלי ואלגברה ליניארית, ומעולם לא נתבקש לעשות כזה דבר. הילדה הסתכלה עליו במבט מצפה, על גבול המעריץ, וחיכתה שיסביר לה. הוא לא ידע, עשה כמה ניסיונות מגששים, לבדוק אם יש כאן טריק, או שיטה להתקרב לפתרון, אבל הכל היה אקראי וחסר היגיון. >>

#כתיבה - קריאה

"אה-בה-טי-חה… אבטיח!" הכריז יובלי בניצחון, לאחר שהכניע את המילה, ודימה חייך אליו במה שקיווה שהיה חיוך אבהי גאה. הוא היה גאה, באמת, אבל גם כעס - לא על יובל, על השפה הזו שלא ניסתה אפילו לרמוז לאיש איך לקרוא אותה, מתנשאת, עריצה. כמו הכל במקום הזה, להתאמץ, להזיע, לסבול - ובשביל מה? אבטיח? חוף מלוכלך? כל השאר רק מיסים ואדישות. הוא רצה לנער את כולם מהטימטום השלו שלהם ולצעוק לתוך הפנים שלהם "זה גיהנום פה, לא מבינים?!" אבל במקום הוא החזיק יותר חזק ביד של יובלי כשהם חצו את הכביש אל הגן.

#כתיבה - אתמול

אתמול יהיה מחר, אני משנן, שלשום זה היום, היום יהיה בעוד יומיים. אני לא מבין איך בדיוק הגעתי למצב הזה, אבל זה התחיל כשהשתמשתי במכשיר הריצה שקניתי. כן, זה שאף אחד לא משתמש בו יותר מפעם, פעמיים. רצתי, החלקתי, התגלגלתי לאתמול. בהתחלה זה היה מוזר, כמו תחושה קבועה של דז'ה וו. אחר כך זה היה מלחיץ, הייתי תקוע עם החלטות שלא החלטתי, חייב לשחק את התפקיד שאותו אני כבר זוכר. אחרי כמה ימים, זה נהייה מרגיע באופן מוזר, אני יודע מה יקרה, אני לא צריך לבחור, לא צריך להתלבט. >>

אחרי הרבה זמן שלא הרגשתי גרם יצירתיות פתאם הגיעה לי פסקה ראשונה של סיפור לראש.
לא בטוח שיצא מזה משהו אבל כיף לדעת שהאיזור הזה במח עדיין שם וחושב עצמאית. #כתיבה

קיתון: כד
קיטון: חדר קטן

לכן קיתונות של בוז, קיתונות של כעס, קיתונות של רותחין, אלא אם כן יש לכם חדר קטן שמלא בהם

#עברית #עריכהלשונית #כתיבה

#כתיבה

- מה מתחרז עם הולכת?
- שלכת, אזדרכת.
- משהו יותר שמח, זה לברכה לחתונה.
- אולי לא בחרוזים? זה מעיק, פשוט תגידי כמה דברים באותו הרגע, מהלב.
- אני.. לא חושבת שכדאי. עם כולם שם, וכל ההתרגשות של החתונה, אני אתבלבל באמצע. אני אתחיל להגיד שהיא כל כך צעירה וחכמה, שהיא עושה טעות, שהיא מתחתנת עם זבל שהכניס אותה להריון בסקס רחמים, עכשיו היא מתוסבכת, עם כל המשפחה שלו היא מסוכסכת, את החיים שלה לביוב שופכת, הייתי קונדום מברזל מרתכת, את הביצים שלו מוע-
- מבורכת?
- כן, "איזו זוגיות מבורכת", תודה.

#כתיבה - דלת

"מתי דלת - מפסיקה להיות דלת?"
הזחל הביט בי בהבעה של חשיבות עצמית, לחיים תפוחות ועיניים מצומצמות, מחכה לתשובה.
"כשהיא," ניסיתי, "נעולה?"
הזחל כמעט הפיל את פיית הנרגילה, ואחז בה בחזקה בידיו הרביעית והחמישית, חושש שתישמט שוב. "שטות גמורה! כסילות!" הוא זעף. "הרי מטרתה של הדלת להינעל כשם שמטרתה להיפתח. שוטה!" הוסיף, וינק מפיית הנרגילה.
חשבתי על אליס, סגורה בחדרה. אליס ניסתה לספר לי על כל מה שעברה, אבל הכל היה כל כך מבולבל וחסר היגיון. לבסוף חדלה לנסות. ⮮

#מאורות #כתיבה
היום תורי, היום תורי!!!
https://meorot.sf-f.org.il/2022/stories_project/nimrod/

טיוטה לכנס #מאורות - צ'ק.
#כתיבה #כנסים

#כתיבה
המגירה התמלאה. כתבתי לערימה על השולחן, לארון, למקרר, לארגז המצעים. כתבתי למטוסי נייר שהעפתי בשכונה עד שביקשו ממני להפסיק, חלק לא ממש התאים לילדים, האמת. כתבתי לאינטרנט, אבל זה כמו לכתוב לחור שחור שבולע הכל ומשאיר רק חושך ושני אמוטיקונים חצי מחייכים. אז אני כותב למגרסה, ומרצועות הנייר עושה שרשראות, ומקשט את הבית בגזרי מילים שגורמים לי לחייך כשהם נעים ברוח, חורזים מחבוא ומגע, כמיהה ואימה.